רש"ש על כתובות כ״א

1 גמרא דלמא איכא דס"ל הלכה כו' ולא מחביריו ובהא אפי' מחביריו. הא דל"ק בקיצור דלמא איכא דס"ל הלכה כרבי אפי' מחביריו וכדקאמר לעיל. נ"ל משום דלהירושלמי שהביאו התוס' לעיל בסד"ה וריו"ח אפי' לרבי אם זוכרין המלוה בלא השטר א"צ לצרף עמהן אחר. א"כ אם ב"ד הטועין הוו ס"ל דבכ"מ הל' כר' ואפי' מחביריו ע"כ הוו תלו דקיום דב"ד דשמואל דהוה בלא צירוף הוא מפני דהיו זכורין אף בלא השטר. אבל כיון דגם הטועין ס"ל דבעלמא אין הלכה כמותו מחביריו. יאמרו דאולי קיום דב"ד דשמואל בלא צירוף הוא משום דהוה ס"ל דכאן ג"כ א"ה מחביריו:

2 גמ' שם מאי דקא מסהיד סהדא לא קא מסהיד דיינא כו'. עפרש"י. ולכאורה קשה מהא דלעיל דמת אחד מהן צריכין ב' מן השוק להעיד עליו. והרי מאי דקא מסהיד החי דהוא על מנה שבשטר לא קא מסהדי הני. ודברי מהרמ"ש בזה אינן עולין לפרש"י:

3 תד"ה ודוקא. כדאמר בג"פ קסז. כצ"ל:

4 בא"ד נראה דאתיא כר"א כו'. עי' מהרש"א. והש"ך בסימן מ"ב סק"ב יישב קושייתו דלר"א איכא למיחש גם אחספא דלמא יכתוב שדי מכורה לך כו' וצ"ל דהגמרא שהביאה ע"ז הא דהוציא עליו כת"י שהוא חייב לו נקטא למצוא נ"מ גם אליבא דר"א. גם י"ל משום דלא מצאה משנה מפורשת שתדבר מענין שתועיל כת"י אלא זו. אבל יש למצוא חשש אחר כגון שיכתוב עליו שעתה מתחייב א"ע בשטר זה. לפירוש ר"ת לקמן בר"פ הנושא בהא דחייב אני לך מנה בשטר וכמו שבארוהו הפוסקים בשו"ע סימן מ' ע"ש בש"ך וזה נכלל ג"כ בהא דהוציא עליו כת"י כו'. והא לא אתיא כר"א דאפי' אחספא נמי:

5 תד"ה הוציא. כי סברא דבכל שטר כו'. כ"נ דצ"ל:

6 תד"ה עד. דנאמן אדם לומר פרוזבול כו'. הוא בגיטין לז ב:

7 גמרא ואחד אינו מכיר כו' מעידין בפניו וחותם. הרא"ש דקדק מכאן דא"צ להעיד על חתימת העדים בפני שלשתן יחד כו'. והש"ך בסימן מ"ו ס"ק ס"ג דחה ראייתו דכיון דעד נעשה דיין הוה כאילו הועד בפני כולם. וא"ת כיון דקי"ל דבשעת קבלת עדות הדיינים בישיבה והעדים בעמידה. א"כ אין להם תקנה לא בישיבה ולא בעמידה. ועי' בשו"ע סי' י"ז בש"ך סק"ה ובט"ז שם. וענ"ל כיון דקי"ל דת"ח מעיד מיושב והמה ת"ח שהרי הם דיינים א"כ יש תקנה שישבו. וק"ק לישנא דיעמדו השנים דבר"פ ראוהו ב"ד המובא לקמן. וכן רש"י פי' ליתבו בדוכתייהו אחר שהעידו משמע דבשעת העדאתם יעמדו:

8 גמ' שם ור"ה לחייא בר רב. עי' חולין יד תד"ה אמר ר"ה:

9 רש"י ד"ה ליתבו בדוכתייהו. אחר שהעידו בפניו. לכאורה ז"א אלא לפי פירושו דהא דאין מקדשין על ראייתן בלילה הוא משום דעל מה יאמרו מקודש לכן סגי בזה שיעידו בפני אחד וע"ז יוכלו לומר מקודש. אבל לפי' התוס' דהטעם הוא משום דקבלת עדות אינה בלילה ולפי סתמא דגמרא דצריכין להעיד בפני כאו"א. ואפי' רב אשי נראה דמודה בשארי עדיות ועי' מהרש"א. ה"נ היה צריך שלפני כאו"א יעידו השנים האחרים ועי' בר"ן. ולפי דברי הש"ך שהבאתי לעיל יש לדון בזה. ועוד הנ"ל לומר דהכא דכבר ראו בעצמם אה"ח אלא דהחסרון הוא שראוהו בלילה לכ"ע סגי כשיעידו בפני אחד לבד:

10 תד"ה האמר. מיהו הא איכא לתרץ דאלישנא דא"ל משמיה דר"ה פריך. עמש"כ בהרא"ש פ"ק דעירובין סימן ז':

11 בסה"ד כיון שהיתה צריכה לחזור לב"ד. ר"ל לאיזה ב"ד שיהיה שיעידו לה העדים בפניהם שכבר נשבעה. ולאו דוקא לאותו ב"ד עצמו:

12 תד"ה וש"מ. דכשאין מעידין בפניהם א"נ אלא כעד מפי עד. תימה הלא אין מעידין אלא שזהו כת"י. ואם תקרא כזה עד מפי עד לא נקבל שום עדים אחרים המעידים על כ"י החתומים. טפי הל"ל דהוי מפי כתבם. עי' לעיל כ ב בתד"ה וריו"ח. והנלע"ד להגיה אין נראין אלא כעדים. ועי' בש"ך סי' מ"ו סקי"ז ושם לעיל סק"ז. ודבריו שבסק"ו תמוהים ונראין כסותרין זא"ז: